אמא יש רק אחת

יום אחד אני אוכל להגיד לילדים שלי שנולדתי לפני שהומצא האינטרנט והם כנראה לא יאמינו לי. אולי בגלל זה קל לדור שלי וללא ספק לדורות מתחתיו להבין מה לעזאזל קורה פה. לא כך הוא הסיפור שמדובר בדור של ההורים שלי שלא לדבר על הדור שמעליו. יום שבת בעודי נמצא בעמדת המארחת במסעדה צעק עלי זקן חביב שאם היינו עובדים עם רשימות כתובות ולא עם מחשב הוא לא היה מחכה בתור. כך או כך העולם צועד קדימה ואם אימי לימדה אותי איך ללכת, איך לקרוא ולכתוב ודרך ארץ אני לימדתי אותה שיעור או שניים בטכנולוגיה בת זמננו:

התחלנו ב Short Message Service או בעברית סמס. אז בהתחלה היה קשה להבין את "השפה" אבל לאט לאט הגולם קם על יוצרו והתחלתי לקבל הודעות בנוסח: "יש מצב שאתה בא לארוחה בשישי?" לאחר מכן התקדמנו לשיעור מחשבים: "כשמזיזים את העכבר יש חץ קטן על המסך שזז…" והיום לאימי היקרה יש כבר חשבון גימייל, תיקיות עם תמונות מחיי גן מירי, ואפילו אתרים שונים ששמורים במועדפים. כמו כל סטודנטית טובה אימי למדה לשלב את הכלים שאני ועוד רבים וטובים לימדו אותה: בהתחלה כשהיא הייתה שולחת לי מייל היה נלווה אליו גם סמס: "שלחתי לך מייל" אבל אני חושב שהדבר היצרתי ביותר שקרה הוא ביום שאימי רצתה להראות לי תמונה שהיא מצאה באינטרנט, ולהלן השלבים:

1. רואה תמונה יפה באינטרנט

2. מדפיסה אותה

3. סורקת אותה

4. שולחת לי מייל עם אטצ'מנט של התמונה

ביום הזה לימדתי אותה את השיעור הכי חשוב באינטרנט: איך משתמשים ב- לינק.

זו כבר השנה השלישית שבה אמא שלי שולחת לי תמונת מחזור שנתית של הגן + תמונה או שתיים של ילדים שלא נכחו. אחרי הכל, למה היא שלחה אותי ללמוד פוטושופ בהדסה אם לא בשביל זה? אני בתמורה פיטשתי את התמונות והחזרתי לה אותן מכווצות בזיפ. היא שלחה אותם ל"פוטו ציון" (הפרסי שם מאז שאני ילד) והוא אמר לה שהקובץ לא טוב כי אין לו את הכפתור: "הורד".

קבעון מחשבתי זה הדבר שמונע מהדור שמעלי להתחבר לכל הסיפור הזה שנקרא טכנולוגיה.

אני רק מקווה שבעוד מספר רב של שנים מהיום אני לא אהיה זקן חביב שצועק על המארחת בכניסה למסעדה שאם הם היו עובדים עם מחשבים אני לא הייתי מחכה בתור…

מבקש סליחה מראש מהמורה לפוטושופ שלי...

ספרים רבותי, ספרים

אם היום תצא גירסה של השיר: Video Killed The Radio Star היא אולי תדבר על כך שהאינטרנט הרג את… הכל בעצם…   אם פעם אהבתי סידרה כלשהיא חלק מהכיף היה שיש יום קבוע בשבוע לראות אותה. היום זה נראה כמו שיטה מוזרה ביותר. מילא להוריד סדרות ולראות אותם אבל אני עברתי שלב בחוסר השקט שלי.               את הסדרות שלי (weeds, 24, entourage, heroes,desperate housewives, survivor, so you think you can dance, californication ובטח שכחתי משהו) אני לרוב רואה בלפטופ ולכן לפעמים כשקופץ לי חלון של צ'אט או שיש את הצליל שנכנס מייל אני לא יכול להתאפק. סדרות עלילתיות אני עוצר לרגע וחוזר, בריאלטי אני מקטין חלון ומחלק את הקשב שלי למרות היותי גבר.

אתמול למשל התחילה הסדרה: "הבלוק" והחלוקה הייתה כזו: הטלויזיה פתוחה, גם הלפטופ ותוך כדי קצת אינטרנט ובפרסומות עברתי להשרדות האמריקאי בחלון מוקטן.

פעם דיברתי במסנג'ר עם ידידה איטלקייה מסרדינייה, אמרתי לה שאני מת לבוא לסרדינייה (הוזמנתי לחתונה) לנוח ככה ברוגע מתחת לאיזה עץ זית. היא צחקה (כלומר עשתה סמיילי…) ואמרה לי: "איזה עץ ואיזה בטיח אתה לא יכול לנוח לרגע…"  ואת זה אמרה מישהי שבסה"כ הכירה אותי שבועיים בטיול לברזיל. באמת שלא תמיד הייתי כזה. אני מאשים את הרשת.

יש גם ספרים שהתחלתי וסיימתי. נשבע.

היום קניתי את החדש (כלומר חדש בעברית) של ז'ורז' פרק. מעבר לזה שאני לא יכול להתנגד לז'ורז' פרק חדש, על הספר הזה בגרסתו הצרפתית שמעתי עוד כשלמדתי צילום ובמקרה יצא לי לפגוש את דפנה שניצר מרצה בחוג לצרפתית של אוניברסיטת ת"א. היא סיפרה לי על ז'ורז' פרק כי גוגל לא היה חזק אז ואני סיפרתי לה על לואיס היין הצלם שצילם באליס איילנד – מקום התרחשות הספר.

אני אוהב לקרוא אבל אני חושב שככל שעוברים השנים אני נעשה יותר ויותר חסר מנוחה ויזואלית. אני תמיד מתחיל ומשם עובר לדברים חדשים. הספר מפתח את הדימיון ומעניק לי שפות אבל הוא לא נוצץ כמו פרק של קליפורנקיישן בלפטופ כשתוך כדי אני יכול לקפוץ לעולמות אחרים ונוצצים אף הם. לא כל הנוצץ זהב ובמקרה הזה הנוצץ הוא די ריק מתוכן אבל הוא כיפי אין-מה-לעשות.

יום אחד יהיו לי ילדים. אני אגיד להם שלקרוא ספרים זה חשוב.

הפליקריסט הראשון

"הזמן החולף (קורות חיי) מותיר משקעים הנערמים:

תצלומים, ציורים, עטים צבעוניים שהתייבשו כבר מזמן,

חולצות, כוסות שאבדו וכוסות שמורות בפיקדון, אריזות של סיגרים,

קופסאות, מחקים, גלויות, ספרים, אבק וקישוטים:

אני מכנה את זה נכסי"

ז'ורז' פרק

את ז'ורז' פרק גיליתי לפני שמונה שנים. חיפוש זריז בויקפדיה יספר על אחד מחשובי הסופרים שידעה צרפת, אבל אני התחברתי אליו בגלל התיעוד האובססיבי שלו של חייו וסביבתו הקרובה. אם תרצו: הפליקריסט הראשון. לשבת בבתי קפה ולרשום דפים על גבי דפים רק בשביל לשמר את החיים, להשאיר סימנים, לא לסמוך על המוח שיזכור אלא לרשום כל פרט בהתנהלות היומיומית זו עבודה מתישה ובהחלט לא פשוטה, בוודאי לא נוחה כמו היום. אם מסייה פרק היה מצוייד בעט ובלוק כתיבה המתעדים של היום מצויידים במצלמות, לפטופים ובעשרות אתרים שמעניקים תמיכה מושלמת לכל פירור של מידע שברצונם לשמר\לחלוק.

באותו היום לפני מספר שנים שקיבלתי סמס מאימי שאומר: "ידיעה על מחבל בכפר סבא אל תתקרב לשם" זה הטריד אותי אבל לא כמו הפחד מפני הלא נודע האמיתי – למה השרת של פליקר לא עובד?

האיום האמיתי מבחינתי הוא לא האיום האירני אלא הפחד מפני קריסת חוות השרתים של פליקר אי שם בארצות הברית של אמריקה.

5 סיבות למה אני ככ אוהב את האתר הזה:

1.

כי לפעמים לא התמונה הכי יפה היא זו שמגיבים עליה הכי הרבה

2.

כי לא חייבים להעלות רק תמונות

3.

כי יום אחד תמצא את עצמך במילנו עם חברים שהכרת בפליקר

4.

כי לעשות שטויות ולצלם אותם זה כיף

5.

כי לפעמים רוצים להגיד למישהי שאוהבים אותה