אם היום תצא גירסה של השיר: Video Killed The Radio Star היא אולי תדבר על כך שהאינטרנט הרג את… הכל בעצם… אם פעם אהבתי סידרה כלשהיא חלק מהכיף היה שיש יום קבוע בשבוע לראות אותה. היום זה נראה כמו שיטה מוזרה ביותר. מילא להוריד סדרות ולראות אותם אבל אני עברתי שלב בחוסר השקט שלי. את הסדרות שלי (weeds, 24, entourage, heroes,desperate housewives, survivor, so you think you can dance, californication ובטח שכחתי משהו) אני לרוב רואה בלפטופ ולכן לפעמים כשקופץ לי חלון של צ'אט או שיש את הצליל שנכנס מייל אני לא יכול להתאפק. סדרות עלילתיות אני עוצר לרגע וחוזר, בריאלטי אני מקטין חלון ומחלק את הקשב שלי למרות היותי גבר.
אתמול למשל התחילה הסדרה: "הבלוק" והחלוקה הייתה כזו: הטלויזיה פתוחה, גם הלפטופ ותוך כדי קצת אינטרנט ובפרסומות עברתי להשרדות האמריקאי בחלון מוקטן.
פעם דיברתי במסנג'ר עם ידידה איטלקייה מסרדינייה, אמרתי לה שאני מת לבוא לסרדינייה (הוזמנתי לחתונה) לנוח ככה ברוגע מתחת לאיזה עץ זית. היא צחקה (כלומר עשתה סמיילי…) ואמרה לי: "איזה עץ ואיזה בטיח אתה לא יכול לנוח לרגע…" ואת זה אמרה מישהי שבסה"כ הכירה אותי שבועיים בטיול לברזיל. באמת שלא תמיד הייתי כזה. אני מאשים את הרשת.
יש גם ספרים שהתחלתי וסיימתי. נשבע.
היום קניתי את החדש (כלומר חדש בעברית) של ז'ורז' פרק. מעבר לזה שאני לא יכול להתנגד לז'ורז' פרק חדש, על הספר הזה בגרסתו הצרפתית שמעתי עוד כשלמדתי צילום ובמקרה יצא לי לפגוש את דפנה שניצר מרצה בחוג לצרפתית של אוניברסיטת ת"א. היא סיפרה לי על ז'ורז' פרק כי גוגל לא היה חזק אז ואני סיפרתי לה על לואיס היין הצלם שצילם באליס איילנד – מקום התרחשות הספר.
אני אוהב לקרוא אבל אני חושב שככל שעוברים השנים אני נעשה יותר ויותר חסר מנוחה ויזואלית. אני תמיד מתחיל ומשם עובר לדברים חדשים. הספר מפתח את הדימיון ומעניק לי שפות אבל הוא לא נוצץ כמו פרק של קליפורנקיישן בלפטופ כשתוך כדי אני יכול לקפוץ לעולמות אחרים ונוצצים אף הם. לא כל הנוצץ זהב ובמקרה הזה הנוצץ הוא די ריק מתוכן אבל הוא כיפי אין-מה-לעשות.
יום אחד יהיו לי ילדים. אני אגיד להם שלקרוא ספרים זה חשוב.
